<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף ח:</h2>
כשם שהמוכר צריך לסיים ממכר כמו שביארנו כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסיי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום [ו]אינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסיך עד שסיים המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני אני נותן לך הואיל שסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נותן החלק מן הפחות שבאותה שדה, עכ"ל המיימון (הלכות זכיה ומתנה פ"ג ה"ה).
<h2>דף ט.</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסיו ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין.
<h2>דף יא:</h2>
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בו האחר כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר המתנה לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אע"פ שלא הגיע מתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו. ראובן שרצה ליתן מנה לשמעון ושלחם על ידי לוי ואמר ליה זכה במנה זו לשמעון או תן מנה זו לשמעון אינו יכול לחזור בו אבל אם אמר הולך מנה זה לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המנה ליד שמעון כדאיתא פרק קמא דגיטין (דף י"ד) ובריש פרק השולח (שם ל"ב), לס"ג. דפסקינן בהדיא בסוף פרק קמא דגיטין (דף ט"ו) כר' שמעון הנשיא דהילך לאו כזכי ובמתנה איירי התם וכן בריש השולח (דף ל"ב). דאמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי ומדקדק ר"ת (שם דף י"א ד"ה כל האומר) משום דגבי מתנה תן נמי לא הוי כזכי דתן והילך שוין בכל מקום ושניהם לא הוו כזכי במתנה ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד הביא ראיה מברייתא ותוספתא (גיטין פ"א הי"א) ובירושלמי (גיטין פ"א הלכה ה') מייתי לה והכי תניא התם תן מנה זה לפלוני הילך מנה זה לפלוני כו' אם רצה לחזור יחזור הלך ומצאו שמת יחזיר לנותן מת יתן ליורשיו זכי במנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני כו' רצה לחזור לא יחזור אלמא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי, עכ"ל התוס' משנ"ש בסוף פ"ק דגיטין.
<h2>דף יג:</h2>
גרסינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שהיתה מלוה ישנה בין שהיתה פקדון ודבר זה אומר שם (דף י"ד) שהיא התלת מילי דהוו הלכתא בלא טעמא לפיכך אין למידין ממנה לדין אחר. ובפרק שני דקידושין (דף מ"ח) משמע שאינו יכול למחול, לס"ג. התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש התם במלוה על פה פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן והיה יכול לומר איבעית אימא דכולי עלמא [אית להו דרב הונא] לא שנא מלוה לא [שנא] פקדון ובאשה סמכה דעתה קמפלגי כמו שאמר למעלה שמע מינה שאינו יכול למחול שאם חזר ומחלו אינו (מועיל) מחול אע"ג דמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול, כך פסק ר"י וכן הגיה ר"ת בספר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול והא דקאמר חזר ומחלו מחול היינו דווקא [כ]שהלוה אינו לפניו בשעה שמכר לו השטר.
פסק רבינו תם ור"י ב"ר אשר (גיטין דף י"ג תוס' ד"ה גופא) דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן, עוד שם (ד"ה במעמד שלשתן) פוסק רבינו תם שתקנה זו דמעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא אין להוסיף עלה ואם הגוי נפקד והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן יכול ליתן לגוי ואפילו במעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה בו, דגוי אפילו במעמד שלשתן יכול לחזור וחייב הנפקד להחזיר למפקיד אמנם אם אין הנפקד יכול לישמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים חייב לו אז ודאי יתן לו ואינו חייב כלום למפקיד ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציא בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעמא כל שכן ממון גוי ואף כי בדיניהם קנה, כדרך שאין צריכים עדים במקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה [וכפירה] כדאיתא פרק האומר בקידושין (דף ס"ה) דלא אברו סהדי אלא לשקרא מפני המשקרין כן במתנה, לס"ג.
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף יד.</h2>
מחל לחבירו חוב שהיה לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים לבד ואין צריכין דבר אחר וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו בין שנתן לזה מנה בחוב שהיה לו אצלו בין שנתנו לזה במתנה בין שהיה המנה חוב אצלו בין שהיה פקדון בידו כדאיתא בפרק קמא דגיטין (דף י"ג), לס"ג, ולא מבעיא במתנה מרובה שצריך מעמד שלשתן אלא אפילו במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן, עכ"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ד).
הנהו תרי גינאי — פ"ה בעלי גינה ומוכרי ירק — דקא עבדי חושבנא בניהו [פש] חמש אסתרי — פ"ה זוזי — א"ל יהבינהו למרא דארעא באפי מרי ארעא — פ"ה כלומר אמרו ליה באפי מרי דארעא יהבינהו [נהליה] למריה דארעא וקנו ממנו — לסוף אזל עבד חושבנא בין דידיה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך אמר ליה רבא אטו האי מי קאמר דלא יהיבנא לא איכא גבאי קאמר אם כן קניין [ב]טעות הוא וכל קניין בטעות חוזר פירש רבינו חננאל (שם תוד"ה ולא) שהיה מודה לו בעל דינו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גבי מידי וכפירוש ר"ת (שם) ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהמן לומר טעיתי במה שהודיתי במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי, וכן משמע מהא דתנן בשבועות (ל"ח) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפרק קמא דב"ב (דף ו') מפורש טעמא משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהמן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום מגו דאי בעי אמר פרעתי אחרי כן אלא שמע מינה דבמגו לא מהמן שטעה, עכ"ל תוס' פרק קמא (דקידושין) [דגיטין] (דף י"ד ד"ה ולא פש), לשון ס"ג.
אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף אחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, לס"ג, פ"ה דמחיל גביה ומחילה בטעות הויא מחילה כגון הכא גבי זביני ור"ת פירש (שם ד"ה התם) דאין זה מחילה בטעות דאפילו יודע שיכול לחזור לא היה חוזר משום דניחא ליה דלקום בהמנותיה וגמר ומקני אבל בכל מקום מחילה בטעות לא הוי מחילה וריצב"א פירש דבכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה בזביני וההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"א) גבי ההוא דנפל גודא ביני וביני אזל הדר גודא בארעא דחברי ורב נחמן איירי התם ופריך והא מחילה בטעות הויא ולא הויא מחילה שבשעה שסייע לו להחזיר הגודא לא היה יודע שהיו אבני הגודא בתוך ארעא וכן ההיא דסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דקניין בטעות חוזר וגם ההיא דשומא בטעות חוזר דפרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כו' לא ידע דמחיל ולכך לא הויא מחילה אבל הכא גבי פירות דקל יודע שפיר שהיה אוכל פירות ומחיל, והקדוש תירץ דבכל מקום מחילה בטעות הויא מחילה בדבר שאינו בעין כי הכא שאין הפירות בעין דלא חזר בה עדיין אע"ג דחזר בו מכאן ואילך מהדר הפירות אבל דפרק חזקת הבתים ודגיטין הקרקע והמעות בעין, עכ"ל התו' פרק איזהו נשך (שם), וכל החוזר משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע והלכתא כרב נחמן בדיני.
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בו האחר כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר המתנה לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אע"פ שלא הגיע מתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו. ראובן שרצה ליתן מנה לשמעון ושלחם על ידי לוי ואמר ליה זכה במנה זו לשמעון או תן מנה זו לשמעון אינו יכול לחזור בו אבל אם אמר הולך מנה זה לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המנה ליד שמעון כדאיתא פרק קמא דגיטין (דף י"ד) ובריש פרק השולח (שם ל"ב), לס"ג. דפסקינן בהדיא בסוף פרק קמא דגיטין (דף ט"ו) כר' שמעון הנשיא דהילך לאו כזכי ובמתנה איירי התם וכן בריש השולח (דף ל"ב). דאמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי ומדקדק ר"ת (שם דף י"א ד"ה כל האומר) משום דגבי מתנה תן נמי לא הוי כזכי דתן והילך שוין בכל מקום ושניהם לא הוו כזכי במתנה ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד הביא ראיה מברייתא ותוספתא (גיטין פ"א הי"א) ובירושלמי (גיטין פ"א הלכה ה') מייתי לה והכי תניא התם תן מנה זה לפלוני הילך מנה זה לפלוני כו' אם רצה לחזור יחזור הלך ומצאו שמת יחזיר לנותן מת יתן ליורשיו זכי במנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני כו' רצה לחזור לא יחזור אלמא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי, עכ"ל התוס' משנ"ש בסוף פ"ק דגיטין.
<h2>דף יד:</h2>
הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו אם במטלטלין רוצה ליתן לו עד שיגביה או ימשוך או יקנה באחד מן שאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן ואם קרקע או עבדים נותן לו עד שיחזיק בדרך שמחזיק לוקח או שיגיע שטר מתנה לידו אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהם יכול לחזור בו, לס"ג.
בסוף פרק קמא דגיטין ש"מ שנתן מנה לאחד ואמר הולך מנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת אם היה קיים בשעת המתנה ינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קניין למת, לס"ג, הכי איתא התם הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו — פ"ה שמת — תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו אמר ר' אבא בר ממל כולי עלמא הולך לאו כזכי דמי ולא קשיא הא בבריא הא בש"מ — פ"ה בש"מ כל זמן שלא חזר בו דבריו ככתובין וכמסורין דמי והולך דידיה זכי הוא ויתנם ליורשי מי שנשתלחו לו שהרי זכה אביהן בחייו בבריא יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי וזה לא שלחו אלא למקבל ולא ליורשיו, רב זביד אמר הא והא בש"מ — פ"ה דהוליך דידיה זכי הוא [הא] דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות לשליח זכה בהן מיד וכשמת זכו בו יורשיו מכחו, ופי' ר"י (בתוד"ה הא) אע"ג דלא קנו אלא לאחר מיתת הנותן אפילו הכי קני אע"ג דמת מקבל בחיי נותן כי לכך נתכון הנותן שכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות יזכה לאחר מיתה אם הוא קיים ואם לאו יזכו ליורשים של מקבל ואין להקשות אם נולדו יורשים של מקבל אחר מיתת הנותן האיך יקנו כיון שבשעת מיתת הנותן לו לא היו ראויין לקנות למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה והנותן לא הקנה בשעת מתן מעות למקבל עד לאחר מיתת הנותן כי זה אינו קשיא כלום כי דברי ש"מ לעניין לקנות לאחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין משעת מסירתו או אמירתו של ש"מ למקבל לזכות מאלתר. לשון ר"י, הא דליתיה למקבל שכבר מת וזה לא היה יודע נמצא זכייה בטעות ולא קנו יורשין, רב פפא אומר אידי ואידי בבריא — פ"ה דהולך דידיה לאו כזכי הוא — ולא קשיא הא דמת מקבל בחיי נותן — פ"ה יחזרו למשלח ולא זכה בהן המקבל ואפילו מת הנותן בחזרת השליח אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת שקודם מיתתו בטלו דבריו משעת מיתת המקבל והא דקתני ליורשי מי שנשתלחו לו דמית נותן לאחר שמסרן לשליח מת ועדין מקבל חי הלכך משעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל משום מצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא, עכ"ל תו' (עיין תו' רי"ד).
בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט) ש"מ שאמר תנו לבני סלע בכל שבת הרי זה יתנו (אבל) [אפילו] אם אמר אל תתנו אלא שקל שהוא חצי סלע ונמצא שאינו מספיק להם שלא נתכון זה להרעיב בניו אלא לזרזם שלא ירויחו בהוצאה יותר מדאי אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסיק בפרק קמא דגיטין (דף ט"ו). ואומר ר"ת (כתובות ע' ד"ה הא) דדוקא בשליש שהושלש מתחילה לכך כגון הולך מנה לפלוני שאני נותן לו, לשון ס"ג. בסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דתניא הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו — פ"ה שמת — יחזרו למשלח מת משלח אמר ר' שמעון הנשיא על ידי היה מעשה ואמרו יחזרו ליורשי משלח ורב יוסף מוקי בגמרא ופרי' תלמודא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי יחזרו ליורשי משלח ומתרץ תני יחזרו למשלח — פ"ה תני במילתיה דרבי שמעון יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסיקינן אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא, עכ"ל התו' (שם), אבל בעלמא אין מתקיים צווי בריא שמת אלא על ידי קניין.
דין מראובן שטוען על שמעון דעו שבקשתי שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא פרע לגוי אלא מקצת המעות והגוי שכח המותר ועבר שנתים שלא (שלום) שאלם ועתה אני שואל ממך השכחה ואם ח"ו ישאלם הגוי עלי לפרוע לו ושמעון אומר אמת הכל כדבריך כזה בא לפני הר"ם מרוטנבורק ופסק שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו שלא דמי לשליח שקבל מעות מן הגוי והטעה את הגוי דאיכא פלוגתא דרבותי דהתם הגוי טועה ונותן לישראל יותר מדאי אבל הכא מאיזה טעם יקנה השליח כשראובן נתן לו כל המעות ואמר ליה תנם לגוי לא זכה בהן [הגוי] כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפילו אם היה אומר לשמעון זכה באותן המעות לגוי לא זכה בהם הגוי עד דאתו לידיה דקאמר בפרק איזהו נשך (דף ע"א) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף י') זכייה מכלל שליחות אתרבי וגוי דלא אתו מכלל שליחות לית ליה זכייה כל שכן הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה הגוי ואם כן כל זמן שהמעות בידי שמעון הם ברשות ראובן ואם הגוי שכחום כיצד הלה עשה סחורה במעותיו של זה אלא [י]חזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאום הדרי למרייהו דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו איכא למאן דאמר [יחזרו למשלח ואיכא מאן דאמר יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו (ואיכא) [אבל ליכא] מאן דאמר] יעכבם השליח כי לא נתכון המשלח לזכות לו ועוד הא אמרינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי רב ספרא אדעתא אריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הכי נמי דבר ידוע דאדעתא דלגבינהו לגוי יהביה ניהליה ולאו אדעתא שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר ואע"פ ששכחום אחזירם לו כי על זה נאמר [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קדוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים עליהם על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים, עכ"ל רבי' מאיר ז"ל.
<h2>דף כג.</h2>
עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל ובן דעת הוא וישנו במקצת מצות נעשו שלוחין במשא ובמתן אבל מי שאינו בן דעת כגון חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחין ולא עושין שליחות מהן, לס"ג.
<h2>דף כג:</h2>
אין אדם זוכה במתנה עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת אחד האיש ואחד האשה ואפילו אשת איש או אפילו עבד ושפחה אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות כי זכיה מטעם שליחות וכשם שאין שליחות לגוי כך אין זכיה לגוי.
<h2>דף כו:</h2>
אין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שאומרים (ב"ק דף ע') שאין כותבין הרשאה אמטלטלין דגזרינן אפילו לא כפרי. כתב רבינו חננאל (שם ד"ה אמטלטלין) עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה ואין חוששין לטעם דמחזי כשיקרא וכן פירש ר"י (שם) דדוקא בקיום הגט חיישינן דילמא מחזי כשיקרא ולא במקומות אחרים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א).
<h2>דף כט.</h2>
קיימא לן כשמואל בדינין שאומר בפרק כל הגט המתנה כגט שאין אדם יכול למסור [דברים] לשליח לפיכך אם אמר לשלושה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום ואם אמר לאותם עדים וכתבו וחתמו ונתנו למקבל מתנה לא קנה וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו שטר מתנה ותנו לפלוני אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו גט.
<h2>דף לא:</h2>
המשתתף עם חברו בסתם אל ישנה מן המנהג של מדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יפקיד אותה ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו למכור תמיד בהקפה אלא אם כן התנו תחילה או שעשה מדעת חברו עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר ליה עשיתי כך והסכים למעשיו הרי זה פטור ואין כל הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים לבד.
<h2>דף לב.</h2>
במסכת כריתות בפרק אחרון (דף כ"ד) מסקינן המקבל מתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בה ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטילה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזוכה ומתנה שאמר המקבל איני רוצה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר לכל וכל הקודם בה זכה שהרי הפקיר המקבל אחר שזכה בה אבל אם [צווח] מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים.
<h2>דף לב:</h2>
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בו האחר כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר המתנה לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אע"פ שלא הגיע מתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו. ראובן שרצה ליתן מנה לשמעון ושלחם על ידי לוי ואמר ליה זכה במנה זו לשמעון או תן מנה זו לשמעון אינו יכול לחזור בו אבל אם אמר הולך מנה זה לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המנה ליד שמעון כדאיתא פרק קמא דגיטין (דף י"ד) ובריש פרק השולח (שם ל"ב), לס"ג. דפסקינן בהדיא בסוף פרק קמא דגיטין (דף ט"ו) כר' שמעון הנשיא דהילך לאו כזכי ובמתנה איירי התם וכן בריש השולח (דף ל"ב). דאמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי ומדקדק ר"ת (שם דף י"א ד"ה כל האומר) משום דגבי מתנה תן נמי לא הוי כזכי דתן והילך שוין בכל מקום ושניהם לא הוו כזכי במתנה ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד הביא ראיה מברייתא ותוספתא (גיטין פ"א הי"א) ובירושלמי (גיטין פ"א הלכה ה') מייתי לה והכי תניא התם תן מנה זה לפלוני הילך מנה זה לפלוני כו' אם רצה לחזור יחזור הלך ומצאו שמת יחזיר לנותן מת יתן ליורשיו זכי במנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני כו' רצה לחזור לא יחזור אלמא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי, עכ"ל התוס' משנ"ש בסוף פ"ק דגיטין.
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן בפרק קמא דקידושין (דף כ"ג) אבא שאול אומר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין אבל העבדים הקטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה בהן וא"ר יהושע בן לוי בפרק השולח (גיטין דף ל"ט) הלכה כאבא שאול ובסדר תנאים ואמוראים פסק בכל מקום כרבי יהושע בן לוי.
<h2>דף לט:</h2>
הקרקעות העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין, לס"ג ושמא שכירות אינו נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ צ"ט ועי' קידושין כ"ז תוד"ה ומקומו) כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ונראה לר' שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להו רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו בסיפא דקתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא השאיל להם מקום ויקנה להם בחליפין אלא מכאן נראה לדקדק שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ואין לומר דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא מקני בהן אגב דהניח[א] למאן דאמר מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם אלא לר' אבא דאמר לא קבלה אלא מטעם חצר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) ליכא למימר האי טעמא, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין, והוא הנקרא קניין ונחלקו בה אמוראים (ב"ב פ"ו) יש אומרים בכליו של קונה ויש אומרים בכליו של מקנה והלכתא כדברי אומר בכליו של קונה הילכך עיקר הדרך הוא שיתן הקונה למקנה כל שהוא ואומר קנה זה חליף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה לוקח הקרקעות או המטלטלין בכל מקום שהן אף על פי שעדין לא משכו ולא נתן את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה, לס"ג וצריך שיהא הסודר שלו דקאמר התם (ב"מ מ"ו) גבי היה עומד בגורן וניקנינהו בחליפין ומשני דלית ליה סודר ועל כרחך רצה לומר שהבגדים שלבוש שאולים הן דאטו באדם ערום מדבר בה דפריך התם אטו בגברא ערטילאי עסקינן לאו דווקא אלא כלומר שאין לו בגדים אלא שאולים ומכאן צריך להזהר כשקונין (לחתן) ולכלה בשעת חופה שיהיו המלבושים שלהן ולכך נהגו העולם לעשות קניין במלבושי העדים כדי שלא לבייש מי שאין להם מלבושים ומיהו אם [נתן] המשאיל רשות לשואל לקנות שפיר דמי ונוהגין באשכנז שהמלבושים שלובשות הכלות בשעת חופה לעולם הן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה, עכ"ל התוס' בפרק הזהב.
<h2>דף מ:</h2>
אמ' פרק השולח אתננה לו ר' אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר — פ"ה שכתב לו בשטר אתננה לו — וכתב המיימון (הלכות זכיה ומתנה פ"ד הי"א) וזה לשונו כתב בשטר אתן שדה פלוני לפלוני אע"פ שהעידו עליו עדים לא זכה המקבל עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנין שאין המקבל זוכה עד שיגיע שטר מתנה לידו או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים, עכ"ל תו'.
<h2>דף מב:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף מח:</h2>
גרסינן בפרק השולח אמר אביי קבלנו מרבותינו בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש בה פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו שאם אין לו קרקע אין לו פירות.
הלכה כרבא דאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ז) דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה בין במקרקעי בין במטלטלי לפיכך מוציאין למזון האשה והבנות מיד אותו שצוה להם כדאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג) באשה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסין מתנת ש"מ שמדרבנן לא כל שכן. והטעם הוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואילו שנתן לא יקנו אלא לאחר מיתה אע"פ שאין מוציאין לאילו ממשועבדים זהו כמו מתנת בריא ומכירה, לס"ג. א'מ'י' מדנקט מתנה דרבנן משמע דמתנה דאורייתא כגון מתנת ש"מ במקצת או בכולה בקניין אין האשה נפרעת מהם אע"ג דגבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום כו' מספקא לן בפרק הניזקין (גיטין נ') אי מתנה חשיבה כמשעבדי או לא הכא משמע דפשיטא לן דאין ניזונת ממתנה דאורייתא ומיהו אפילו הוי הכא ספיקא מכל מקום מספיקא לא תהא ניזונת מהם דמספיקא לא מפקינן ממונא, ור"ח פירש על מילתא דרבא ולא היא דהא בהדיא תנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' ור"ת הגיה עליו וכן היא והא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' במתנה דאורייתא במתנת ש"מ דרבנן כגון מתנת ש"מ בכולה בלא קניין עשאוה כנישאת הבת ומתה הבת דניזונת משל בעל, עכ"ל התו' משנ"ש בפרק יש נוחלין [ודין זה כתוב בערוך בדיני כתובה וצ"ע שם].
<h2>דף נ:</h2>
פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ח) ש"מ שאמר תנו כך וכך לפלוני וכך לפלוני אמר רב נחמן אין אומרין כל הקודם בשטר זכה אלא אם כן אמר ואחריו לפלוני.
<h2>דף נב.</h2>
בית דין שמכרו או שלקחו מנכסי יתומים בין בקרקע בין במטלטלין וכן האפטרופא בין שמינה אותו בית דין בין שמינה אותו אבי יתומים מקחן מקח וממכרן ממכר אבל מתנתו אינה כלום שאין אדם נותן דבר שאינו שלו.
ודווקא בהדיוט אבל גזבר דהקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמה ששנינו פ"ק (קידושין כ"ח), [ובפרק הנזקין] (גיטין נ"ב) שמעות דיתומים קונין במקום שקניין ריוח להם, ס"ג. תנו רבנן (קידושין כ"ח) רשות גבוה בכסף כיצד בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד דאמר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה משכו במנה — פ"ה משכו ההדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה — ולא הספיק לפדותו — כלומר לתת דמיו לגזבר — עד שעמד במאתים נותן מאתים — דכי איקור ברשותיה דהקדש איקור הואיל ולא נתן המעות — דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן לו מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש — פ"ה שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל — פדאו במאתים — פי' נתן המעות — ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים דכתיב ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, עכ"ל התלמוד פרק קמא דקידושין (שם). אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נ"ב) יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא וקא יהיב זוזי ליתמי אפירי וזול אין הלוקח יכול לחזור בו איקור יכולים היתומים לחזור בהן שלא יהא הדיוט חמור מכח הקדש ופי' התו' (שם ד"ה יהבי) (דגבן) [דגבי] היתומים מן התורה אין קונין בהם אלא משיכה אבל רבנן נתנו בהן כח הקדש לקנות בכספא במקום שמרויחים ובהא שמפסידים אוקמו אדינא שאין קונין אלא במשיכה אע"ג דקאי הדיוט במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהם ולא יבא להם הפסד על ידי תקנת חכמים שאלמלא התקנה יכולים לחזור בהם אפילו קבלו המעות אם רוצים לעמוד במי שפרע ויתומים אינם במי שפרע משום שהם קטנים, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ט ד"ה אטו).
<h2>דף נב:</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד) ואילו נשבעין שלא בטענת בריא השותפין והאריסין והאפטרופסין שמינו אותם בית דין על היתומים וגרסינן בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול שאומר שאם מינהו אבי יתומים לא ישבע וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית (וכן) [ובן] הבית ומפרש התם (שבועת מ"ב) שמורים הוראה מה שלוקחין מנכסי בעל הבית מפני שהם טורחים ונושאים ונותנים לפיכך תקנו חכמים שחייבים שבועה בטענת ספק כדי שיעשו מעשיהם בצדק ואין כל אחד מהם נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותו בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף מלבד ההודאה כרב דתני ר' חייא (שם דף מ') לסייועיה אבל אם חשדו בפחות מזה אין נשבעין, ונראה לר"י (שם דף מ"ח בתוספות ד"ה דמורו) שהשיב ר"ת בתשובה שמלוה חבירו למחצית שכר אין יכול להשביעו בשמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכרו.
<h2>דף נה:</h2>
האשה שמכרה או שנתנה נכסי הצאן ברזל לבעלה לא קנה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויש לה להחזיר ולהוציא מידו.
<h2>דף נט.</h2>
שלושה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה החרש והשוטה והקטן אבל חכמים תקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו. החרש כיצד נושא ונותן שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלל שומע ואינו מדבר לוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא במקרקעין אף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ט) אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות לכל, בין בקרקע בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו. השוטה אין מקחו מקח ואין מתנותיו קיימות ומעמידין אפוטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטנים. מי שהוא שוטה [לעיתים ועיתים] שפוי בזמן שהוא שפוי דבריו קיימין (וזוכין לעצמן וזוכין לאחוי בכל) [וזוכה לעצמו וזוכה לאחרים ככל] (כ)בן דעת וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותיו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה.
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) ובפרק מציאת האשה (כתובות ע') הקטן עד שש שנים אין הקנאותיו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוט אם יודע בטוב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק התם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל, לס"ג (מצות עשה סי' פ"ב). עד שיש לו יותר מי"ג שנה ויום אחד, ודווקא במקרקעי שקנו להם האפוטרופס אבל ממה שירשו מאביהם או מנכסי קרוביהם אינם יכולין למכור עד שיהיו בן עשרים שנה כדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) אבל מתנתו מתנה מבן י"ג שנה ויום אחד אפילו במקרקעי ואם יודע בטוב משא ומתן אפילו בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד, ל' תשב"ץ (סי' תצ"ט). אמר רב רפרם (כתובות ע') במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפטרופא אבל אם היה לו אפטרופא אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת אפטרופא שאם ירצה לקיים מקחו ומתנתו במטלטלין מקויים, פסק רבינו חננאל בשם רב היי גאון דלעולם לעניין מתנה אין חלוק בין יש אפטרופא לשאין אפטרופא דלעולם מתנתו מתנה דאי לא עביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן בן שבע שנים נבון ויש אחד שאפילו הוא בן י"ג שנה ואינו יודע משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופא שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רב זירא (גיטין נ"ט) שדינו כדין גדול פחות משתות מחילה שתות תחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח, אומר רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ט ה"ח) שאין מקח הקטן במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום מטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין הקניין מיד קטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין זוכין בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראיה לדבר שאין חצר לקטן ולא ארבע אמות שלו קונין מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהיה הקניין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים או קנתה מידו או בשכירות המקום (רמב"ם שם ה"ט, י'), לשון ס"ג (שם) ועוד נראה שקטן שקנה קרקע ונתן הדמים והחזיק בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו, לס"ג (שם). בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר סחורה ועוד לא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמיו דין הוא שיחזיר לו דהוי כחוטפו מידי אביו שמריצה לו מיד כדאמר שמואל (ב"מ י"ב) מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' עכ"ל (סמ"ג סי' ע"ד).
<h2>דף סד:</h2>
קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כדאמר בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) זכין לקטן קל וחומר לגדול דקטן אתי לכלל שליחות עכ"ל תו' בפרק איזהו נשך (עיין סנהדרין דף ס"ח תוס' ד"ה קטן) [דין זה מפורש לעיל בדין מתנה] לפיכך אמר לבנו קטן לך לחנוני ומסור לו באיסר שמן ונתן לו האיסר ואבד השמן החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח לו ביד בנו הקטן אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה ואם אמר ליה לא תשלח עם זה קטן שום אדם הרי זה פטור.
<h2>דף סה.</h2>
בפרק המקבל (גיטין ס"ה) אמר רבא קטן שנתנו לו צרור וזורקו [אגוז] ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פחות מזה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכן השוטה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה אבל החרש זוכה לעצמו. וזכין לקטן אפילו בן יום אחד ולגדול אפילו שלא בפניו, לס"ג. קטן אית ליה זכייה מדרבנן כדאמר בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ו) זכין לקטן קל וחומר לגדול דברי ר' יהושע, עכ"ל תו' (שם ד"ה זכין גיטין דף ס"ה ד"ה צרור).
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) ובפרק מציאת האשה (כתובות ע') הקטן עד שש שנים אין הקנאותיו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוט אם יודע בטוב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק התם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל, לס"ג (מצות עשה סי' פ"ב). עד שיש לו יותר מי"ג שנה ויום אחד, ודווקא במקרקעי שקנו להם האפוטרופס אבל ממה שירשו מאביהם או מנכסי קרוביהם אינם יכולין למכור עד שיהיו בן עשרים שנה כדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) אבל מתנתו מתנה מבן י"ג שנה ויום אחד אפילו במקרקעי ואם יודע בטוב משא ומתן אפילו בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד, ל' תשב"ץ (סי' תצ"ט). אמר רב רפרם (כתובות ע') במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפטרופא אבל אם היה לו אפטרופא אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת אפטרופא שאם ירצה לקיים מקחו ומתנתו במטלטלין מקויים, פסק רבינו חננאל בשם רב היי גאון דלעולם לעניין מתנה אין חלוק בין יש אפטרופא לשאין אפטרופא דלעולם מתנתו מתנה דאי לא עביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן בן שבע שנים נבון ויש אחד שאפילו הוא בן י"ג שנה ואינו יודע משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופא שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רב זירא (גיטין נ"ט) שדינו כדין גדול פחות משתות מחילה שתות תחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח, אומר רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ט ה"ח) שאין מקח הקטן במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום מטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין הקניין מיד קטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין זוכין בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראיה לדבר שאין חצר לקטן ולא ארבע אמות שלו קונין מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהיה הקניין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים או קנתה מידו או בשכירות המקום (רמב"ם שם ה"ט, י'), לשון ס"ג (שם) ועוד נראה שקטן שקנה קרקע ונתן הדמים והחזיק בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו, לס"ג (שם). בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר סחורה ועוד לא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמיו דין הוא שיחזיר לו דהוי כחוטפו מידי אביו שמריצה לו מיד כדאמר שמואל (ב"מ י"ב) מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' עכ"ל (סמ"ג סי' ע"ד).
פסקינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר י"ג והבת אחר י"ב שנה ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל לא בקרקע שאין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שיגדיל במה דברים אמורים בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה כרב נחמן וכדרבא פרק המקבל (א"ה, פ' האומר גיטין ס"ה) אע"פ שהביא שתי שערות ואפילו ידע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר מעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב). או יכול להודות שמחוייב עליהם או לאמו או לאחיו מלוה ולכתוב שטר על המלוה. עכ"ל תו'. אמר אמימר (ב"ב קנ"ה) ומתנתו כשהוא פחות מבן עשרים בין במתנת בריא בין במתנה שכיב מרע הרי זו קיימת שאילו לא הגיע [לו] (ל)הנאה גדולה [לא נתן] והוא דבר שאינו מצוי ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעים במה דברים אמורים שמוכר בקרקע אביו כשהוא בן עשרים כשהביא ב' שערות או כשנולדים בו סימני(ם) [סריס] אבל לא הביא ולא נעשה אדם סריס עדיין קטן הוא ואין ממכרו ממכר בקרקע ואפילו בנכסיו עד שמגיע לרוב שנותיו כדמסקינן בפרק מי שמת (שם).
<h2>דף סה:</h2>
גרסינן בפרק המקבל (גיטין ס"ה) המפרש לים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן כולן ארבעתן כמצוה מחמת מיתה הן ודבריו ככתובין וכמסורין דמו ומקיימין אותן אם מת ואם (ניטל) [ניצל] ועמד אפילו קנו מידו חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.
<h2>דף עא.</h2>
שלושה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה החרש והשוטה והקטן אבל חכמים תקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו. החרש כיצד נושא ונותן שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלל שומע ואינו מדבר לוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא במקרקעין אף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ט) אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות לכל, בין בקרקע בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו. השוטה אין מקחו מקח ואין מתנותיו קיימות ומעמידין אפוטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטנים. מי שהוא שוטה [לעיתים ועיתים] שפוי בזמן שהוא שפוי דבריו קיימין (וזוכין לעצמן וזוכין לאחוי בכל) [וזוכה לעצמו וזוכה לאחרים ככל] (כ)בן דעת וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותיו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה.
<h2>דף עב:</h2>
ש"מ (שאמר) שכתב כל נכסיו במתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד חוזר ואפילו אם קנו מידו כדי ליפות כחו בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבו לשנים שאומד דעתו הוא שלא נתן הכל אלא נתכון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין הרי זו מתנה במקצת וסתם הרי היא כמתנת בריא שקונה בזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר והוא שקנו מידו שמתנת ש"מ במקצת בעיא קניין בין עמד בין לא עמד במה דברים אמורים כשנתן סתם שהרי אנן אומדין דעתו אמרינן הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים כמתנת בריא אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת ש"מ שאין קונה אלא לאחר מיתה אינו צריך קניין ואם עמד חוזר ואפילו כשקנו מידו ואם לא עמד קנה זה במקצת ואם היה בקניין לא קנה אלא אם כן מיפה כחו כמו שבארנו.
<h2>דף עג.</h2>
בפרק מי שאחזו ש"מ שניתק מחלי לחלי אם לא עמד והלך במשענתו לשוק מתנתו מתנה עמד מחלי אשר צוה בו ואחר כך מת אומדים אותו על פי רופאים אם מחמת חולי ראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו קיימת הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד וחוזר מן המתנה.
מסקינן בפרק מי שאחזו שהמוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהיה חייב לשלם אפילו בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשת בריכה וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהרי זה פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה.
<h2>דף עה.</h2>
כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי, כל התנאי שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ויהי התנאי דבר שאיפשר לקיימו ואם חסר אחד מכל אלו אין שם תנאי (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ו, ה"ז).
<h2>דף עז.</h2>
הנותן לעבד או לאשה מתנה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בחזקת הבתים (ב"ב נ"א), לס"ג. דקדק הר"י דאע"ג דקמשוי הכא תלמודא אשה לעבד מ"מ אינם שוים מכל דיניהם דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה האשה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף נ"א) ואילו נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל, עוד אינם שוים מדין אחר שהרי אם נתנו לו אחרים מתנה סתמא יזכה בו רבו בין בגוף המתנה בין בפירות ולגבי אשה היכא (אתנו) [דנתנו] לה אחרים מתנה הבעל אוכל הפירות והגוף לאשה כדין נכסי מלוג וכן משמע בירושלמי פרק מציאת האשה (כתובות פ"ו ה"א) דקאמר מפני מה אמרו מציאת אשה לבעלה מפני שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך לומר מתנה כלומר יכולה לומר נתונים הם לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי אומרת דמתנה הרי כולה לבעל מה היתה מרוחת לומר כן והלא הבעל קונה הכל אם כך הרבה חילוקין יש בין אשה לעבד, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ג ד"ה ורבי אלעזר).
הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה בעל כן אמר ר' אלעזר פרק קמא דקידושין (שם), לס"ג כדאיתא התם אמר רב ששת דכ"ע לא פליגי דאין קניין לעבד בלא רבו ואין קניין לאשה בלא בעלה — פ"ה אי יהבי להו סתמא והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר לו על מנת שאין לרבו רשות בו ר' מאיר סבר דכי אמר ליה הכי קני עבד וקני רביה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קני עבד וקני רביה כי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא מקנו ליה דאמר ליה על מנת שתצא בו לחרות, עכ"ל התלמוד שם. אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופו של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר הרי המעות האלו נתונין לך על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או ע"מ שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן לעבד ע"מ שתאכל או תשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחרות לא קנה האדון וכן כל כיוצא כזה. ר"ת ורבי משה (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"ג) פוסקין כר' אלעזר (קידושין כ"ג) כאשר בארנו אבל רבינו שמואל פוסק כרב ששת שחולק עליו ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד או לאשה על מנת שאין לאדון או לבעל רשות בהן שמועיל וכן מוכחה סוגיית התלמוד בכל מקום וכן ר"י (שם תוד"ה ורבי אלעזר) פוסק כרב ששת.
<h2>דף עז:</h2>
המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב שמכין אותו מכת מרדות ומעשיו קיימין. וכל מי שקנו מידו בשבת הקניין קניין גמור כדאיתא בירושלמי (ביצה פ"ה) וכותבין לאחר השבת ונותנים. (עיין בסמ"ג עשה סי' פ"ב שמביא את הירושלמי ובדברי המציין שם).
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
<h2>דף פה:</h2>
פי' התוס' בפרק יש נוחלין זה שכותבין בכל המתנות ובכל הממכרות מעכשיו אע"פ שיש זמן בשטר להרויח הדבר כותבין אע"פ שאינו צריך דדווקא בגט שהוא איסור אשת איש אמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ה) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מר' יוסי, עכ"ל רב אלפס (שם סי' רי"ט).
בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו) שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה קניין בשטר בין שלא היה קניין בשטר כיון שכתבו בו זמן אם מוכיח הזמן שמחיים הקנה לו אינו זוכה בה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן והלכה כרבי יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו לפיכך אע"פ שאינו כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה ומה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע"פ שיש בו זמן להרויח הדבר כותבין אע"פ שאינו צריך.
